1. שאלת הבן הרשע מובאת בתורה בהקשר מאוד מסוים של תמיהה על משמעות טבילת האזוב בדם הפסח, ונתינתו על המשקוף ומזוזות הבית (שמות יב, כא-כד):
"…וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת … וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?"
2. לפי פשוטו של מקרא – אומר האור החיים - עבודת דם הפסח נאמרה לדורות, ושאלתם של הבנים "מה העבודה הזאת לכם" מתייחסת לכך באופן ספציפי!
3. על אף שלמעשה לא נפסק כך (משנה, פסחים ט, ה) – ולהלכה משיחת מזוזת הבית בדם הפסח התקיימה פעם אחת בלבד בפסח מצרים אך לא מתקיימת לדורות – ייתכן מאוד שנשאר ממנה בכל זאת זכר לדורות:
4. כלומר: טבילת האזוב – אמנם - אינה לדורות, אך ייתכן שטבילת הכרפס היא מעין מעשה סמלי המזכיר אותה.
ועל טבילה זו – של הכרפס - שואל בזמננו (בדיוק כמו אז) הבן חסר הסבלנות, היינו "הבן הרשע": "מה העבודה הזאת לכם?": מדוע אנחנו טובלים כרפס בלי לשבת ל"שולחן עורך"? או במילים שלנו: איפה האוכל? נו כבר! (נשמע לכם מוכר?…)
5. הריטב"א מנסח עפ"י הירושלמי (י, ד):
מה הטורח שאתם מטריחים עלינו בכל שנה בזה לעכב את סעודתינו ולערבב שמחת החג??
כמו אז – גם היום, אין לבן סבלנות לשמוע את סיפור יציאת מצרים והוא ממהר לסעודה ולאוכל.
6. לכן המענה אליו הוא דווקא: "הקהה את שיניו" החדות שרוצות ללעוס. צריך להסביר לו שעם גישה כזו של חוסר סבלנות, אמונה ואורך רוח – הוא פשוט לא היה נגאל! זה לא עונש, אלא פשוט תוצאה טבעית.
7. מתוך הדברים יוצאת תובנה מהדימה: המשמעות המעשית של טבילת הכרפס דומה לפשוטו של מקרא בטבילת האזוב!
וזהו בדיוק המסר של טבילת הכרפס בסעודה: הוא בא לחנך להמתנה וסבלנות ושלא כל התשובות מגיעות באופן מיידי ("כדי שישאלו").
8. בשביל להיגאל באמת צריך לחכות עד סוף ה"מגיד" ורק אז להגיע ל"שולחן עורך", וכמו שנאמר: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו – בכל יום שיבוא!".
Comments